<h1>פסקי ריא"ז — מכות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
כל לאו שיש בו תשלומי ממון אין לוקין עליו, כגון לא תגזול, שאם גזל משלם ואינו לוקה. כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כגון לא ייראה לך שאור, אם עבר עליו אינו לוקה, שהרי לא עשה מעשה בידים. ויש אומרין שאף אם עשה מעשה בידים והכניס חמץ בביתו פטור, שהרי הוא מצווה להשבית והרי הוא לאו שניתק לעשה, כמבואר בקונטרס הראייות בפסחים בפרק מי שהיה טמא [צ"ה ע"א]. וכן האומר שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה, שלא עשה מעשה. נשבע שבועה שאכלתי ולא אכל, או שנשבע שלא אכל ואכל, אע"פ שאין בו מעשה, שהדיבור אינו חשוב מעשה, הרי זה לוקה, לפי שזה דומה לשבועת שוא, שהרי בשעה שנשבע מוציא שקר מפיו, וכבר כתוב בשבועת שוא כי לא ינקה ה', ה' אינו מנקה אבל בית דין שלמטה מנקין, שמלקין אותו ומנקין אותו, כמו שמבואר בפרק שלישי שלשבועות. וכן המימר שנ' [ויקרא כ"ז] לא ימיר אותו טוב ברע, ואם המיר לוקה ואע"פ שאין בו מעשה אלא בדיבור שאמר יהא זה תמורת זה. וכן המקלל חבירו בשם, שנ' בו [שם י"ט] לא תקלל חרש, הרי אילו שלשה לאוין אע"פ שאין בהם מעשה לוקין עליהם, אבל כל שאר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא דינו מסור לשמים. העובר על מצות עשה שבתורה כגון עשה סוכה עשה לולב וכיוצא בהן אין מלקין אותו מלקות ארבעים, אלא בית דין כופין אותו עד שיקיים המצוה ומכין אותו [עד] שתצא נפשו [ו]עד שישמע להם, כמו שמבואר בפ' [הכותב (כתובות פ"ו ע"א)].
<h2>דף ד:</h2>
וכן מה שאמרה תורה באונס את הבתולה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, אם שילחה אינו לוקה, שהרי אמרה תורה כל ימיו, כל ימיו בידו להחזיר ולתקן הלאו שעבר עליו, ואם מתה עד שלא החזירה לוקה, וכן כהן שאינו יכול להחזיר לוקה.
